<h1>פסקי הרי"ד — סנהדרין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"ב] הנודר בשמו ומקיים בשמו הרי זה בלא תעשה, מנלן, דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו [שמות כ"ג], שלא יאמר אדם לחברו שמר לי אצל ע"ז פל' ואני אשמר לך אצל ע"ז פל', (ו)לא ישמע על פיך [שם], שלא ידור ויקיים בשמו, ושלא יגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשמו. מסייעא ליה לאבוה דשמואל דאמ' אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז שלו, והתורה אמרה (ו)לא ישמע על פיך. כי אתא עולא (אמ') בת בקל נבו, אמ' ליה רב נחמן היכא בת מר, אמ' ליה בקל נבו, אמ' ליה והכת' ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אמ' ליה הכי א"ר יוחנן כל ע"ז שכת' בתורה מותר להזכיר שמה, והא היכא כתיבה, [ישעיה מ"ו] כרע בל קורס נבו. ואי קשיא ומרקוליס היכא כתיבא, יש מתרצים כי רם קילוס הוא שמה, וחכמ' כינו שמה לגנאי מר קוליס, וישו הנצרי ישוע היה שמו, וקראוהו ישו לגנאי.
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ו' ע"א] גופה אמ' ר' אבהו שנים שדנו דיני ממונות לדברי הכל אין דיניהן דין. וקימ' לן כר' אבהו כדכתבינן לעיל. איתיביה ר' אבה לר' אבהו, דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. פי' והא מיירי בשאינו מומחה, מדקתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, ומדקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו ש"מ דינו דין, וקשיא לר' אבהו, ור' אבהו ושמואל בהדיוטות מיירו, דאי במומחין הא תניא שאם היה מומחה דן ביחיד ולא מותבינן מינה לר' אבהו. ומהדר הכא במאי עסיקינן דקיבלוה עילויהו. פי' היכא א"ר אבהו שאין דינן דין, כשהוא הזמינם וכפה אותם להידיין לפניו, ובהא פליג שמואל ואמ' דינו דין, אבל היכא דבעלי הדין קיבלוהו עליהן לדונם גם ר' אבהו מודה דדינו דין. ומקשה אי הכי אמאי משלם מביתו, פי' כיון שקיבלוהו עליהן אע"פ שטעה ייפטר מלשלם, ומהדר דאמרו ליה דון לן דין תורה. שמעינן מהכא דאפילו ר' אבהו מודה דיחיד שדן אם קיבלוהו עליהן לדונם דין תורה דינו דין ואם טעה ישלם מביתו, ואם קיבלו גם טעותו עליהן פטור מלשלם, אבל אם הוא כפה אותם להידיין לפניו אין דינו דין עד שיהו שלשה. והילכת' כר' אבהו. אמ' ליה רב ספרא לר' אבהו דטעה במאי, אילימ' דטעה בדבר משנה, והאמ' רב ששת אמ' רב אסי טעה בדבר משנה חוזר, אלא בשיקול הדעת. היכי דמי שיקול הדעת, אמ' רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר, וסוגיא דעלמ' אליבא דחד מיניהו, ואזל איהו ועבד כאידך, הינו שיקול הדעת. פי' כל הדיינין הרגילו לעשות כאחד מהן והוא הלך ועשה כאידך, הילכך דינא לא הדר כיון דלא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר, ובעל דין דנקט לא מהדר כיון שעל פי הדיין זכה, אבל הדיין חייב לשלם, שמי הזקיקו לדון ולילך אחר אותו שאין כל הדיינין עושין כמותו ועל מי סמך, הילכך משלם. לימ' כתנאי, פלוגתא דשמואל ור' אבהו, ביצוע בשלשה דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' ביחיד. סברוה דכול' עלמ' מקשינן פשרה לדין, דכת' משפט וצדקה, ואמרי' לקמ' דצדקה היא ביצוע, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר דין בשנים ומר סבר דין בשלשה, לא דכול' עלמ' דין בשלשה, והכא בהא קמיפלגי דמר סבר מקשינן פשרה לדין ומר סבר לא מקשינן פשרה לדין. לימ' תלתא תנאי פליגי בפשרה, דמר סבר תלתא, הוא ר' מאיר, ורשב"ג סבר תרי, ורבנן סברי חד. אמ' רב אחא בריה דרב איקא מאן דאמ' תרי אפילו חד, והאי דקאמ' תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי.
[סנהדרין ל"ג ע"א] מתני'. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. ורמינהי, דן את הדין חייב את הזכאי וזיכה את החייב, טימא את הטהור טיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, פי' אלמ' דינו קיים ואינו יכול להחזירו, ופריק רב יוסף, לא קשיא כאן במומחה וכאן בשאינו מומחה, פי' מתני' דבכורות [כ"ח ע"ב] דדן את הדין הויא בשאינו מומחה, דמדתני בסיפא ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, אלמ' רישא דתני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו הויא בשאינו מומחה, ותו דבפירוש תני ברישא [שם ע"א] מי שאינו מומחה וראה את הבכור כול', ועלה קאי דן את הדין כול', וכבר אוקמה ר' אבהו [לעיל ו' ע"א] להא דתני ביחיד שאינו מומחה מה שעשה עשוי, כגון דקיבלוה עילויהו, אבל אי לא קיבלוה עילויהו אלא הוא הזמין אותם וכפה הנתבע לדין אין דינו דין כלל, והאי דתני ומשלם מביתו, כגון שאמרו לו דון לן דין תורה, ומתני' דהכא דתני מחזירין הויא במומחה, והאי מומחה דמוקי רב יוסף למתני' דהכא בעל כרחין מומחה דנקיט רשותא הוא, ומשום דנקיט רשותא מריש גלותא יש כח בידו להחזיר הדין, דאי מומחה דלא נקיט רשותא הא אמ' איהו בפירק' קמא [ה' ע"א] למר זוטרא דהוה מומחה ולא נקיט רשותא, אי קיבלוך עילויהו לא תשלם ואי לא זיל שלם, אלמ' מה שעשה עשוי ואין כח בידו להחזיר הדין, והכא אמ' דמחזיר הדין, אלא ודאי האי מומחה דנקיט רשותא הוא, ומשום דהוא מומחה דנקיט רשותא יש כח בידו להחזיר הדין, אבל מומחה דלא נקיט רשותא אין כח בידו להחזיר, וכן מי שאינו מומחה וקיבלוהו לדונם דין תורה אין כח בידו להחזיר הדין ומה שעשה עשוי ומשלם מביתו. ואקשינ' לרב יוסף, ומומחה מחזירין, והא קתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, ומדתני פטור מלשלם ש"מ דמה שעשה עשוי ואינו מחזיר הדין, ואע"ג דחייב את הזכאי והפסידו ממונו פטור מלשלם לו, דאילו היה מחזיר הדין מה תשלומין שייכי הכא דלא הפסידו כלום, והאי מומחה מוסמך הוא, וכדאמ' רב בפירק' קמ' [ה' ע"א] האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא. ופריק רב נחמן, כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמניין וכאן בשאין גדול ממנו בחכמה ובמניין, פי' ההיא דתני מחזירין בשאין גדול ממנו בעירו, דכיון שאין כמותו יש כח בידו להחזיר הדין, אבל אם יש גדול ממנו בעירו אין כח בידו להחזיר הדין אע"ג דנקיט רשותא, אלא מה שעשה עשוי, ואהני ליה רשותא דפטור מלשלם. נמצא עכשיו, לרב יוסף יחיד שאינו מומחה וקיבלוה עילויהו לדונם דין תורה וטעה, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, כדתנן דן את הדין כול', ולא מיתוקמא אלא ביחיד שאינו מומחה ודקיבלוה עילויהו לדונם דין תורה, ומומחה יחיד אע"ג דלא נקיט רשותא יכול להזמינם לדין בלא קבלתם, ואם טעה מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, כדאמ' רב יוסף בפירק' קמ' [שם], ושלשה הדיוטו' דינם כיחיד מומחה, כדתניא בפירקין קמ' [שם], דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי, אלמ' דינם שוה, ויכולין להזמין ולכוף את הנתבע לדין, ואם לא קיבלום עליהן וטעו מה שעשו עשוי ומשלמין מביתם, כדאמרן ביחיד מומחה, אבל יחיד שאינו מומחה שהזמינם לדין מאיליו אין דינו דין כלל, ואפי' כיון הדין יפה מצו בעלי דינין למיהדר בהו וכאילו לא עמדו בדין כלל דמי, וכל מה שעשה בטל, ויחיד מומחה דנקיט רשותא, אע"פ שלא קיבלוהו הם אלא הוא הזמינם לדין וטעה, מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, אבל אם קיבלוהו בעלי הדין עליהן לדונם כאשר יודע, לא מיבעיא שלשה הדיוטות או יחיד מומחה, אלא אפי' יחיד שאינו מומחה מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, כדילפינן מאתקפתא דעבדינן לר' אבהו בפירקי' קמ' [ו' ע"א], אי הכי אמאי משלם מביתו, ואוקמה דאמרי ליה דון לן דין תורה, אלמ' אי אמרו ליה דון לן כמה דידעת וטעה מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, ויחיד מומחה שאין בעיר כמותו וטעה, רשאי להחזיר את הדין, כדאוקי רב יוסף למתני' דתני מחזירין, ואין בו חילוק בין הם קיבלוהו בין הזמינם הוא, שהרי אינו תלוי בקבלתם, וכח בידו להזמין ולהחזיר הדין אם טעה. רב ששת אמ' כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת, פי' מתני' דבכורות הויא כגון שטעה בשיקול [הדעת], ויש בה חילוק בין מומחה לשאינו מומחה, דאם היה מומחה לבית דין דנקיט רשותא כדאמ' רב בפירק' קמ' [ה' ע"א], מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, ואם לא היה מומחה וקיבלוה עילויהו לדונם דין תורה, כדאוקי ר' אבהו לרישא דהא מתני' בפירקא קמ' [ו' ע"א], מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, וכן מומחה דלא נקיט רשותא ולא קיבלוה עילויהו אלא הוא הזמינם לדין וטעה בשיקול הדעת, וכן שלשה הדיוטות שהם הזמינום לדין וטעו בשיקול הדעת, מה שעשו עשוי ומשלמין מביתם, דיחיד שאינו מומחה וקיבלוה עליהו לדונם דין תורה, ויחיד מומחה דלא נקיט רשותא והזמינם הוא לדין, ושלשה הדיוטות שהם הזמינום לדין, דינם שוה, כדפרישית במילתיה דרב יוסף. ואפי' אם היה מומחה שאין כמותו בעיר, וטעה בשיקול הדעת, אין כח בידו להחזיר הדין, אלא מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, ובהא פליג רב ששת ארב יוסף, דלא שני ליה לרב ששת בין מומחה שיש גדול ממנו למומחה שאין גדול ממנו אלא שניהם מה שעשו עשוי והן פטורין מלשלם. ואילו היה יחיד שאינו מומחה ולא קיבלוה עליהו אע"פ שכיון הדין יפה דינו בטל לגמרי כדאמרן לעיל, ואם קיבלוהו עליהם לדונם כאשר יודע וטעה, מה שעשה עשוי ופטור מלשלם כדאמרן לעיל, ומתני' דתני מחזירין, שטעה בדבר משנה, ואין בה חילוק בין מומחה בין שאינו מומחה אם טעה בדבר משנה דינו בטל, כדילפינן ממאי דמותבינן לרב ששת מר' טרפון דאם איתה לימ' ליה טועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר, אלמ' אע"ג דהוא מומחה וטועה בדבר משנה חוזר. ורב יוסף לא פליג עליה דרב ששת היכא דטעה בדבר משנה, דבודאי חוזר הדין, דאיגלאי מילתא דלא דן שפיר, ולא פליגי אלא היכא דטעה בשיקול הדעת, דלרב ששת לא שני ליה בין מומחה למומחה, אלא בכולהו קם דינא, ודוחק נראה לו להעמיד מתני' דהכא במומחה שאין גדול ממנו, ומוקמה בטעה בדבר משנה, ורב יוסף מוקים תרויהו בטעה בשיקול הדעת, ומפלג בין מומחה למומחה. ומדלא מפלג רב ששת בין נשא ונתן ביד ובין לא נשא, ש"מ לית ליה דרב חסדא, ולא שני ליה, אלא אם טעה בשיקול הדעת אע"ג דלא נשא ונתן ביד משלם מביתו, כדמפרש לעיל, ואם טעה בדבר משנה אע"ג דנשא ונתן ביד, חוזר הדין, ומיהו אם בר אהדורי, כגון שנטל מזה ונתן לזה, אבל אם אינו בר אהדורי, כגון פרה דר' טרפון דהאכילה לכלבים, או כגון שטימא הטהרות בידו, אם היה מומחה פטור מלשלם, ואם לא היה מומחה חייב לשלם, וחזר דינו להיות כמו שטעה בשיקול הדעת, כדילפינן ממאי דאמרי' בגמ', אמ' ליה רב נחמן בר יצחק לרבא מאי קא מותיב רב המנונא לרב ששת פרה, הרי האכילה לכלבים וליתה דתיהדר, פי' וכיון דליתה דתיהדר משום הכי הוה מפחד ר' טרפון וסבר דחייב לשלם, ופטריה ר' עקיב' משום דהוה מומחה, אלמ' מומחה פטור ושאינו מומחה חייב, ומה שאמור בתלמוד בהרבה מקומות זיל אהדר עובדא, כגון שנפסקה הלכה כאחד מן התנאים או מן האמוראים והוא לא ידע, דהוה ליה טעה בדבר משנה, אבל אם היה טועה בשיקול הדעת לא היה מחזיר הדין אלא מה שעשה עשוי, ופעמים היה משלם מביתו ופעמים היה פטור, הכל כאשר ביארנו למעלה. רב חסדא אמ' כאן שנשא ונתן ביד, וכאן שלא נשא ונתן ביד, פי' היכא דטעה בדבר משנה לא פליג על רב ששת דודאי דינו בטל וחוזר, בין נשא ונתן ביד ובין לא נשא ונתן ביד, ולא פליג עליה אלא היכא דטעה בשיקול הדעת, דרב ששת סבר היכא דטעה בשיקול הדעת קם דינא, ומתי אינו משלם מביתו ומתי משלם כדכתבינן לעיל, ורב חסדא מוקי תרויהו בטעה בשיקול הדעת, ומתני' דבכורות דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו כגון שנשא ונתן ביד, ויש בה חילוק בין מומחה לשאינו מומחה, דאם לא היה מומחה, וקיבלוה עילויהו לדונם דין תורה, כדאוקמה ר' אבהו [ו' ע"א], ונשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, וכן מומחה דלא נקיט רשותא או שלשה הדיוטות שהזמינום הם לדין דינם שוה ליחיד שאינו מומחה כאשר ביארנו למעלה, ואם היה מומחה דנקיט רשותא, כדאמ' רב בפירק' קמ' [ה' ע"א], מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, ומתני' דידן דקתני מחזירין, כגון שלא נשא ונתן ביד, ואין בה חילוק בין מומחה בין שאינו מומחה, כיון שלא עשה מעשה חוזר הדין, שכיון שאין הדיין חייב לשלם חוזר הדין כדי שלא יפסיד הלה את מעותיו, אך אם קיבלו בעלי הדין עליהן שידונם כאשר יודע התם ודאי אפי' אי הוה יחיד שאינו מומחה דינו דין ופטור מלשלם, כדילפינן לעיל מדר' אבהו. ומילתיה דרב חסדא דבעי והוא שנשא ונתן ביד אתיא כרבנן דלא דייני דינא דגרמי, דהכי אמרי' בבכורות על ההיא מתנית' דדן את הדין [כ"ח ע"ב], לימ' תנן סתמ' כר' מאיר דדיין דינא דגרמי, אמ' ר' אילעא אמ' רב מתני' כגון שנשא ונתן ביד, אלמ' האי אוקמתא לא אתיא אלא כרבנן דלא דייני דינא דגרמי, אבל ר' מאיר דדיין דינא דגרמי אע"פ שלא נשא ונתן ביד מחייב. וקימ' לן כר' מאיר, מדאמרי' בפ' הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ז ע"ב], ההוא דאחזי מיטכסא דר' אבה, יתיב ר' אבהו ור' חנינה [בר] פפי ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גביהו סבור לחייוביה מהא דתנן דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, אמ' להו ר' אילעא והא אמ' רב והוא שנשא ונתן ביד, עד אתא לקמיה דר' שמעו' בן יקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי חייבוה מהא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה, וקימא לן דאחזי אחזויי. ופסק הלכה הוא כרב ששת, ואין לחלק בין נשא ונתן [ביד] ובין לא נשא ונתן ביד, אלא בין טעה בשיקול הדעת ובין טעה בדבר משנה, והחילוק שיש בין מומחה לשאינו מומחה, ובין שלשה הדיוטות, ובין מומחה דנקיט רשותא ובין לא נקיט, ובין קיבלוה עילויהו ובין לא קיבלוה עילויהו, הכל כאשר ביארתי בדברי רב ששת. עיין בערך ל"ב בספר המכריע.
[סנהדרין ל"ג ע"א] והאי דאמ' רב ששת טעה בדבר משנה חוזר, לאו דוקא דבר משנה, דאמ' ליה רב המנונא לרב אסי אפי' טעה בדבי ר' חייה ור' הושעיה, אמ' ליה אין, אפי' בהויי דרב ושמואל, אמ' ליה אין, אפילו בדידך ודידי, אמ' ליה אטו אנן קטלי קני באגמא אנן. היכי דמי שיקול הדעת, אמ' רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מיניהו, וסוגיין בעלמ' כאידך, הינו שיקול הדעת.
<h2>דף מה:</h2>
[סנהדרין ע"א ע"א] אכל נבלות וטרפות כול', אמ' רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה, פי' שאינו חשוב כבשר בהמה, ולא מימשיך בתריה. תנן אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים אינו נעשה [בן] סורר ומורה, הא טהורים נעשה [בן] סורר ומורה, פי' שקצים הם עופות טמאים, דכת' בהו [ויקרא י"א] ושקץ יהיו לכם, ומהדר כי תנן נמי במתני' להשלים, פי' עיקר הסעודה אכל מבשר בהמה, אלא שלא היה טרטימר שלם, ואותו המועט שחסר השלימו בשקצים, והוא פטור מפני שאכל דבר אסור, אבל אם השלים בעופות טהורין, כיון דעיקר הסעודה היא מבשר, חייב. אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים, ואע"פ שאינה אלא מצוה מדברי סופרים, עבירה תענית ציבור, ואע"פ שאינה אלא עבירה מדרבנן, וטעמ' מאי, אמ' קרא [דברים כ"א] איננו שומע בקולנו, ולא בקולו של מקום. אכל כל מאכל ולא אכל בשר כול', לאיתויי דבלה קעילית, ולאייתויי דבש וחלב, כדתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב, פי' מפני שמשכרין, ואפי' הכי אינו נעשה בן סורר ומורה, משום דלא מימשיך בתריהו.
